סיכום ורפלקציה
התחלתי את הפרויקט עם רעיון כללי שנבע מגעגוע לילדות – למקום שבו גדלתי, ולאנשים שגדלו איתי ולצידי. הערכתי שרק כשאתחיל לצלם אבין באמת את משמעות הפרויקט.
זה לקח זמן עד שהפרויקט התגבש לי בראש. בהתחלה, בפרזנטציות הראשונות, לא הייתי מרוצה מהתוצאה. הרגשתי שהתמונות פשוטות מדי, שחסרות בהן טכניקות צילום מורכבות שאני יודעת לבצע. אבל בהמשך הבנתי שיש יופי דווקא בפשטות – השילוב בין התמונות העכשוויות, לבין אלה של פעם, בשילוב הטקסטים, יצר מכלול שמספר סיפור מורכב ומעניין על גיל ההתבגרות, חוויה שכל אחד מאיתנו עובר בדרכו.
במהלך העבודה עלו בי שאלות רבות על התפקיד שלי כצלמת: האם אני מתעדת את ההתבגרות של חברי הילדות שלי? האם אני משליכה עליהם את עצמי דרך העדשה ולכן יוצרת תמונה לא אובייקטיבית? או אולי אני מצלמת את הקשר והאינטראקציה בינינו?
במפגש עם כל אחד מהם, תוך התבוננות בצילומים ובטקסטים שכתבו על גיל ההתבגרות שלהם, מצאתי גם את עצמי. ראיתי השתקפויות של ההתבגרות שלי דרך המסע שלהם. הבנתי שזו הייתה המטרה של הפרויקט מלכתחילה – להבין ולסכם את הדרך שלי דרך האנשים שגדלתי איתם. בזכות זה אני מרגישה סיפוק עמוק ושמחה שבחרתי בפרויקט הזה.
ההבנה עד כמה גיל ההתבגרות מטלטל הגיעה דווקא בצילומים האחרונים, כשצילמתי את כולנו יחד. כל אחד היה סגור בתוך עצמו, והיה קשה להאמין שפעם היינו חברים כל כך קרובים. עם כל אחד בנפרד הרגשתי חיבור, גם אחרי זמן רב שלא נפגשנו – תחושת חברות חמה ונעימה. קיוויתי שזה יקרה גם במפגש הקבוצתי, אבל בפועל זה הרגיש כמו מפגש של זרים במקום מוכר.
הבנתי, בצער, שהילדות לא תחזור – ושאנחנו כבר לא נהיה באמת חברים כמו פעם. ועדיין, כמו שתמיד אזכור את הילדות באהבה, כך אזכור גם את האנשים האלו ואת בית הספר שלנו באהבה גדולה – גם אם הם כבר חלק מהעבר שלי.
אני רואה את עצמי חוזרת לפרויקט הזה בעוד חמש שנים. יוצרת שוב קשר עם אותם אנשים, לראות איפה הם היום, מי הם הפכו להיות. מעניין אם אגלה שגם אז כולם השתנו – אבל איכשהו גם נשארו בדיוק אותו הדבר.
אני מסיימת את הפרויקט עם תחושות רבות – עצב של התבגרות, של הכובד שהחיים מביאים איתם. עצב שלא מרגישים כילדים, אלא רק כנערים וכמבוגרים. ונוסטלגיה גדולה לתמימות, לפשטות, לחיים בלי דאגות אמיתיות.
התבגרות היא מסע שלא נגמר. גיל ההתבגרות הוא רק ההתחלה. יש עוד הרבה לפנינו – גם אם עכשיו, עם סיום 12 שנות לימוד, זה מרגיש כאילו עברנו כבר הכול. אני מצפה לגלות מה יביא ההמשך, ומודה על הדרך שעברתי ועל המקום שבו אני נמצאת היום.